מסלול טיול בטורקיה מאיסטנבול אל אנטליה
1 בינואר 2021
כל הדרך מאנטליה אל פמוקלה
21 באוקטובר 2021
איך זה לחיות חצי שנה באוהל באתר טיפוס בטורקיה
זה ההר אליו התעוררתי כל בוקר (כמעט) במהלך חצי שנה בחורף 2021. וזה ההר האהוב עלי בעולם.
זו לא הפעם הראשונה שהשמש זורחת ושוקעת כשההר הזה מולי, מכיוון שזו גם לא הפעם הראשונה שלי בטורקיה.
למעשה אני מגיעה לטורקיה כמעט כל שנה יחד עם חברים רבים מהארץ והעולם עבור פסטיבל טיפוס והליכה על חבל שנמצא ממש מול ההר הזה.
הפעם אל טורקיה הגעתי באוקטובר 2020, שניה אחרי שהתחיל הסגר השני בארץ.
אני לא חושבת שלרגע דמיינתי או חשבתי שאשאר לחיות 7 חודשים בארץ הזו, כך ש - 6 חודשים מתוכם בתוך אוהל באתר הטיפוס הזה ממש, הנקרא גייקבאירי ונמצא ליד העיר אנטליה.
אני באמת חושבת שזו הייתה אחת התקופות היפות בחיי, ולעיתים אפילו נדמה לי שזו התקופה היפה ביותר שחוויתי מימי.
אני מקווה שאוכל להעביר לכם לא רק את החוויה של איך זה לחיות את סגנון החיים שסיגלתי לעצמי בחודשים הללו, אלא גם את כל הרגש, המורכבות החברתית, העוצמה הפיזית, והיופי של הטבע והאנשים שהיו סביבי ומה עבר עלי בימים האלה.
הנוף שקמנו אליו כל יום
אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל
כי אל טורקיה הגעתי במחשבה שאטייל בה חודשיים לכל היותר, ומשם אעבור אל מדינות אירופה, אולי אל מקסיקו, מי יודע.
בחודש הראשון שלי בטורקיה טיילתי את החלק מאיסטנבול אל אנטליה - שוטטתי בין רחובות איסטנבול, הגעתי אל העיירות הקטנות של הים השחור, נדדתי בין הכפרים הקטנים וההרים שבדרך, עפתי בכדור פורח מול הנופים של קפדוקיה, וצפיתי בים התיכון מנקודת המבט של סימטאות אנטליה.
ידעתי שאגיע בשלב מסויים לגייקבאירי, אתר הטיפוס שאותו אני מכירה מביקורי הקודמים בטורקיה, רק שחשבתי שאגיע לשבוע/מקסימום שבועיים, ומשם אמשיך לסיים את הסיבוב שלי בצידה המערבי של טורקיה, אחזור אל איסטנבול ואעבור הלאה למקום חדש.
רק מעט ידעתי.
שבוע הפך לחודש, חודש הפך לחודשיים, ופתאום אני נמצאת במקום הזה חצי שנה, מתקשה לעזוב את החיים שיצרתי לעצמי שם.
קזבאן - הקאמפ שהיה לי כל כך קשה לעזוב..
לחזור אל המקום שהכרתי
להגיע לגייקבאירי פתאום היה לי קצת מוזר בהתחלה.
אני רגילה להגיע לשם בכל שנה, מצויידת בחברים שלי מהארץ, יחד אנחנו טסים, מטפסים וגרים במשך 10 ימים, באותו המקום בדיוק, רק באווירה של פסטיבל עם עוד המון אנשים מרחבי העולם.
במשך 10 ימים, בחודשים פברואר/מרץ, אנחנו מטפסים, הולכים על חבלים, שרים ומנגנים, מבשלים ארוחות ערב ומשתכרים, רוקדים במסיבות ומכירים המון אנשים חדשים, ממש במקום הזה.
כל כך התרגלתי להגיע לשם, להכיר כבר את כולם, ולהרגיש את האווירה של פסטיבל באוויר.
והפעם זה היה שונה. הגעתי בתחילת נובמבר, לקאמפסייט אחר שאני פחות מכירה, לבד. הגעתי בערב, נכנסתי למסעדה של הקאמפסייט, בה לא הכרתי אף אחד, קיבלתי את "המפתח" לאוהל שלי והלכתי לישון.
האמת, שיותר מהכל, התרגשתי לראות את ההר שלי בבוקר, הדבר המוכר ביותר שיש לי מהמקום הזה.
ביום הראשון שלי שם לא כל כך ידעתי איפה למצוא את עצמי.
החברים שהכרתי מלפני שחשבתי שיהיו שם איתי, בדיוק בימים האלה לא היו שם, אז צללתי ישר למוכר הכי לא מוכר שיש.
לא עבר הרבה זמן לפני ששמתי על עצמי רתמה וצעדתי בשביל שהכרתי, היישר אל עבר ההייליין (חבל שתלוי בגובה) שחיכה לי.
הדבר שחיכיתי לו יותר מהכל במקום הזה
ולמה נשארתי
אז נכון שהחבל היה הסיבה העיקרית שלי להגיע שוב לכאן, אבל זה לא מה שהשאיר אותי שם לאורך כל הימים האלה.
אלו האנשים. תמיד האנשים.
משהו יפה קרה דווקא בימים כאלה של קורונה, בימים שלא הרבה יוצאים ומטיילים, בימים שכולם פוחדים להתקרב, להתחבק, לחיות אחד עם השני ולהכיר אנשים חדשים, אנחנו יצרנו לנו בועה מנותקת, של מטיילים מרחבי העולם, בועה מלאת אהבה, מגע וקרבה, עם אנשים שלא הכרנו מעולם לפני.
מה שקרה זה שאל גייקבאירי הגיעו אנשים, שכמוני חשבו שיגיעו לשבוע/שבועיים וימשיכו הלאה, וכמוני נשארו לאורך תקופה שלמה. מה שזה יצר זו קהילה של אנשים, החיים יחד במשך חודשים אחד עם השני, שיוצרים חברויות עמוקות ויפות, לפעמים אפילו אהבות, וחולקים את הימים והלילות יחד.
הקאמפסייט בו גרתי הפך לאט לאט לבית, והאנשים שסביבי לחברים.
בבקרים יחד עשינו יוגה בפלטפורמה, במהלך היום טיפסנו יחד, כשהתחילה לשקוע השמש בישלנו יחד ארוחות ערב ובלילות הקרים התכרבלנו יחד על הספה מול האח.
עוגת החומוס שהכנו לסוון ליום ההולדת שלו - הם הסיבה שנשארתי
אז איך נראים החיים בכפר?
החיים בכפר הם דיי פשוטים למען האמת.
בגייקבאירי יש כמה קאמפסייטים שאפשר לגור בהם, והם פרוסים ברחבי האיזור. רובם במרחק הליכה אחד מהשני, ככה שיצא שגם ביקרנו אחד את השני בין הקאמפסייטים. היו ימים שגם העברתי את הלילות שלי בביקור חברים ובישול ארוחות ערב אצלם בקאמפסייט, אבל גם תמיד מיהרתי לחזור אל שלי - כי שם זה הבית :)
הבקרים היו ארוכים ורגועים. לרוב את השעות הראשונות אחרי שקמתי בריצה לשירותים, הייתי מעבירה בחזרה באוהל, מחכה שהשמש כבר תצא וכולם יצאו איתה.
בשלבים שונים של השהות שם ישנו לידי חברים שונים, ובבוקר היינו מציצים מהאוהל לראות מי ער ומברכים אותו בבוקר טוב ישנוני שכזה.
בבקרים הקרים כולנו היינו מתכנסים בבוקר סביב האח במסעדה, ובשלב מסויים היינו מגיעים המשוגעים שהחליטו להיכנס לנהר הקפוא ועכשיו הם רועדים סביב האח מנסים להתחמם.
כשכבר התחמם היינו מתחרדנים בבוקר בספסלים בחוץ, מחכים שמישהו כבר יקים אותנו ללכת לטפס.
לרוב, בחום או בקור, אני העדפתי לעשות סשן בוקר של יוגה, והייתי מצטרפת באיחור אופנתי למטפסים.
גם הכלבים של הקאמפ היו מצטרפים אלינו לסשן בוקר יוגה :)
את יתר היום הייתי מעבירה או במצוק טיפוס, או על ההייליין שהיה תלוי באופן קבוע, או במנוחה/עבודה.
המסעדה של הקאמפ בו ישנתי הייתה פתוחה כל היום, ככה שיכולנו ליצור אווירת עבודה במהלך היום (כל עוד לא נפל החשמל או האינטרנט בימים הקרים).
לקאמפ הגיעו הרבה טורקים וגם סטודנטים זרים שניצלו את העובדה שהם יכולים לעבוד וללמוד מרחוק, ורבים מאיתנו היו יושבים שם במהלך היום לעבוד.
אלו מבינינו ללא המחויבויות, שהחליטו לנוח ביום מסויים, היו יושבים בספסל מול המצוק, מביאים חטיפים ודברים לנשנש, וצופים ב - Kezbans TV, כלומר במי שמטפס מולנו :)
כשהתחיל כבר ממש להתחמם, ולא ממש יכולנו לטפס בשעות החמות, וגם לא היה כבר במי לצפות, היינו פשוט הולכים לנהר ומעבירים שם שעות על גבי שעות. היינו משחקים שם שח מט, יושבים ומנגנים ביוקוללה יחד, או סתם רובצים על איזה סלע ומנמנמים.
האמיצים שבינינו היו אשכרה נכנסים למים גם :)
לא באמת היו לנו דאגות שם, והכל הרגיש רחוק מאיתנו, במיוחד כל נושא הקורונה שהשתלט על העולם.
מתפננים יום שלם בנהר
מהקאמפ היינו בעיקר יוצאים לסידורים שונים באנטליה, שם היינו עושים את הקניות של האוכל בערך פעם בשבוע/שבועיים .
לרוב היינו לוקחים רכב של חבר או תופסים טרמפים אל השווקים השבועיים בעיר שמתקיימים בכל יום כמעט, פשוט באיזורים אחרים.
האוכל שהיינו קונים היה לרוב מפנק את כולם, ובכל ערב היינו מבשלים כולנו יחד במטבח המשותף, ותקשיבו, הארוחות שהכנו לא היו מביישות מסעדות מישלן.
היינו יכולים לשבת בשולחן 20 אנשים שכל אחד ממקום שונה בעולם, וכל אחד מבשל משהו מסורתי אחר מאיפה שהוא הגיע או ממקומות בהם טייל.
בחנוכה למשל החלטתי לנסות להכין לכולם סופגניות. זה לא ממש צלח כי להתעסק עם בצק זה סיוט חיי. למזלי כולם התאגדו להצלתי והצלת הבצק שלא תפח, ובסוף הכנו סופגניות "קזבאן סטייל".
מריה, החברה האיטלקית שלי, הייתה מכינה לנו ארוחות גורמה איטלקיות, גורמה בסטנדרטים שלנו כמובן, ותמיד הייתה מכינה לי בצד גרסה טבעונית.
כשבאו החבורה האיראנית, הם הכינו לנו ארוחת ערב מסורתית עם מלא מאכלים איראנים משוגעים, והצליחו איכשהו להאכיל קאמפ שלם מכמות האוכל שהם הכינו.
אנה, חברה שלי מרוסיה הייתה ללא ספק השפית הטובה ביותר במטבח, ולא משנה מה היא הכינה, הסיר שלה היה הראשון שחוסל.
וככה זה היה כמעט בכל ערב. כשכולנו התעצלנו לבשל היינו קופצים למשאית הפלאפל שבקאמפ שליד. ומי שהתעצל לבשל כשהיתר בחרו לבשל - היה שוטף את הכלים. לרוב זו הייתי אני :)
השוק בכפר המקומי
אחרי ארוחת ערב לרוב אצנו רצנו לתפוס מקום להירקב בו על הספה היחידה במסעדה.
היינו יכולים להעביר שם שעות מכורבלים, מנסים להחליט מה עושים הערב.
היו לילות שהיינו יושבים לשחק קלפים עד שהיו מסלקים אותנו מהמסעדה, כשהתחמם קצת היינו יושבים בחוץ, מדליקים מדורה ושמים מוזיקה.
בסופי שבוע היינו מגיעים המון חברים טורקים לבקר והיינו עושים ג'אמים של מוזיקה שכל אחד היה מנגן על משהו שהוא טוב בו, או לא טוב בו :)
וכמובן אי אפשר לשכוח את המסיבות שהיינו מארגנים, בעיקר מסיבות הפרידה היו הופכות לאירוע רציני עם ארוחת ערב מיוחדת, הכנת דליים של סנגרייה, ומוזיקה וריקודים עד שכולם כבר מתעייפים.
בלילות היותר רגועים שלנו, היינו הרבה מתכרבלים באחד האוהלים או הבקתות ורואים סרט יחד. כולם היו נרדמים בשלב מסויים או מתלוננים שחם מדי וחוזרים למאורה שלהם.
והיו לילות שסתם היה בהם מוזר :)
אבל רגע, איך זה לחיות באוהל חצי שנה?
בהתסכלות אחורה זה מרגיש קצת קשוח, אבל כשהייתי שם זה הרגיש רגיל וטבעי לגמרי.
בקאמפ עצמו אפשר להזכיר בקתה, אפשר להשכיר אוהל (שזה מה שאני עשיתי), ואפשר גם להביא אוהל/ערסל משלך.
מבחינת עלות, לישון באוהל בקאמפ עלה לי 500 ש"ח לחודש, וכל הצרכים האחרים שלי סופקו. העלות כללה את כל מה שאדם צריך - חשמל, מטבח מאובזר, מקלחות ושירותים ושכנים טובים מסביב.
רובנו ישנו באוהל לכל התקופה, אבל חלק גם לקחו בקתות ובלילות הממש קרים הייתי קופצת להתכרבל איתם :)
ביתר הזמן הלינה באוהל הייתה דיי סבירה. הרגעים הקשים היו בלילות הגשומים שהיה קשה להירדם מהרעשים של טיפות הגשם, ובלילות הקרים שהיינו מתאגדים כולנו לפני השינה במטבח ומחממים צנצנות ובקבוקים מלאים במים חמים ללילה.
אבל החיסרון המרכזי של אוהל זה לחלוטין היעדר השירותים! זה למה לרוב הקפדתי לא לשתות בירה או תה לפני השינה. פיפי באמצע הלילה יכול להיות מטריד מאוד כשישנים באוהל - במיוחד כשקר!
מלבד לסיבות הללו, לישון באוהל היה דיי רגיל, והיה כייף להירדם ולקום לחברים שסביבי בכל יום.
היעדר הפרטיות היה איכשהו נושא זניח, וגם ככה היה כייף פשוט להיות עם כולם. מלבד בימים הגשומים, תמיד היה מה לעשות בחוץ, ולא הרגשתי שאני צריכה להעביר את ימי בתוך חדר לבד.
הבית שלי. קצת שונה משל הרבה אחרים..
ההתפתחות האישית שלי
מנטאלית
אני חושבת שבחודשים האלה לא רק שחוויתי התפתחות עצומה ביכולות הפיזיות שלי במגוון תחומים, גם היכולות החברתיות, המנטליות והרגשיות שלי עברו תהליך מעניין.
אני אתחיל דווקא מהמקום המנטאלי כי באותם הרגעים הרגשתי שזה תופס חלק מאוד משמעותי ביום יום שלי.
החיים בכפר גרמו לי להוריד הילוך רציני לעומת החיים בארץ.
אומנם הייתי קמה כל יום עדיין בין שש וחצי לשבע כמו תמיד, רק שהפעם נשארתי באוהל עד בערך שמונה וחצי/תשע, פשוט כי היה קר מדי וחשוך מדי לצאת מהאוהל לפני כן.
נשארתי עם המחשבות והתהיות שלי המון פעמים מבלי יכולת לברוח מהן.
במקום להתחיל את הבוקר בלחץ לתקתק את החיים שלי, את השעתיים הראשונות שלי בכל בוקר העברתי ברביצה מתמשכת באוהל.
אחרי זה לרוב התחלתי סשן יוגה של שעה וחצי, ואי שם בסביבות 11 או 12 הייתי מתחילה בהכנות ארוחת הבוקר שלי.
כשכל החברים שלי כבר היו על המצוק מטפסים, אני רק ישבתי לאכול. תמיד הייתי מגיעה שעה/שעתיים אחרי שכולם כבר הלכו. ואהבתי את זה. כי זה ההיפך הגמור ממה שהייתי לפני כן.
רק במקום כמו זה יכולתי להקדיש כל כך הרבה זמן לפעילויות השונות שלי מבלי להרגיש אשמה על זה. מבלי להרגיש ש"אני לא פרודקטיבית" כבר מ 7 בבוקר, מבלי להרגיש שיש כל כך הרבה להספיק בכל כך מעט זמן, והכי חשוב, מבלי להרגיש את הלחץ הזה שיש בחזה שהייתי קמה אליו בימים שלי בארץ.
ויכולתי לתת סשנים שם שעה על הליין מבלי להרגיש לחץ..
חברתית
אני חושבת שההתפתחות החברתית הייתה הכי מעניינת עבורי בהתבוננות מהצד.
החיים בכפר "מאלצים" אותך לחיות 24/7 עם אנשים סביבך. אין ממש לאן לברוח, בעיקר כשהספורט המרכזי שעוסקים בו, טיפוס, הוא ספורט מאוד קהילתי בבסיס שלו.
אלא אם יוצאים לטפס לבד פרי סולו (Free Solo), כנראה שתמצאו את עצמכם יוצרים אינטראקציה לפחות עם אדם אחד ביום.
אבל למען האמת, האינטראקציה עם האנשים מתחילה בשניה שכף רגלכם יוצאת מהאוהל.
זה מתחיל מחיבוקים של בוקר טוב לאנשים שפוגשים בדרך מהאוהל לשירותים, לבוקר טוב עייף שכזה בזמן שמצחצחים שיניים ומישהו עומד שם לידכם, ממשיך להתאגדות היומית מול האח בבקרים הקרים, כשהידיים של כולם פרוסים לכיוון האח בניסיון להתחמם קצת, ומשם למטבח לברך את כל אלו שכבר עמוק בתוך ההכנות של ארוחת בוקר.
בדרך כלל משם כל אחד מתפנה לעיסוקים שלו, אבל לא משנה לאן פונים, יהיו לידך אנשים.
בגלל שגרתי באוהל, המקום היחיד שיכולתי למשל לשבת ולעבוד היא המסעדה, וברוב מוחלט של הימים היו שם סביבי אנשים שגם הם עובדים אונליין, סטודנטים שלומדים מרחוק או סתם כאלה שלקחו יום מנוחה ונרקבים מול המחשב.
לרוב שעות הצהריים הן הרגועות ביותר, כי רוב האנשים התפזרו לטפס.
במצוקים תמיד מוצאים חברים נוספים מקאמפים שונים באיזור ואז זו גם הזדמנות להכיר אנשים נוספים שהם לא מהקאמפ שלך.
לקראת הערב כולם מתחילים לחזור מהמצוקים, אלו שעבדו או למדו כל היום מקפלים מחשבים, המים החמים במקלחת מתחילים להיגמר, ההכנות לארוחת הערב בעיצומן והמסעדה מתחילה להתמלא.
כרגיל מתכרבלים עשרות אנשים על ספה אחת :)
גם אחרי ארוחת הערב לא בדיוק היינו נפרדים אחד מהשני, ואת הזמן שנשאר עד שהמסעדה נסגרת היינו מעבירים יחד ברביצה על הספה, משחקי קלפים, ולפעמים גם במסיבות לא מתוכננות שהיו צצות להן לפתע :)
אחרי שהיו מעיפים אותנו מהמסעדה היינו ממשיכים לשבת קצת בחוץ יחד עד שכולם היו מתקלפים בחזרה למאורות שלהם.
נראה לי שהדבר המעניין נורא שהיה שם מבחינה חברתית, זו בעיקר הדינמיקה בין כל כך הרבה אנשים מתרבויות ומקומות שונים בעולם.
היו שם אנשים מטורקיה, איראן, רוסיה, פולין, גרמניה, ארה"ב, סוריה, צרפת, איטליה, מצרים, ישראל כמובן, שוויץ והרשימה עוד נמשכת, והנה - כולנו הסתדרנו מצויין ולרוב הבדלי התרבויות לא יצרו חיכוכים למיניהם.
הדבר העיקרי שנאלצתי להתמודד איתו על בסיס דיי קבוע זה עניין גניבת האוכל שלי. לא רק לי גנבו כמובן, אבל היו גנבות - וזה היה מציק בהחלט והוצי אממני את המיץ לא מעט.
כלומר, יכולתי להשאיר את המחשב, הפלאפון שלי או כל דבר אחר בעל ערך זרוק ברחבי הקאמפ, ואף אחד מעולם לא נוגע. אבל אם אשאיר לשניה את המיץ תפוזים שלי ללא השגחה - הוא יעלם.
אבל חוץ מעניין האוכל, לא הרגשתי שאני מוצפת מהאינטראקציה החברתית האינטנסיבית שהייתה שם. וכשכן הרגיש לי יותר מדי, הייתי נוסעת לכמה ימים לעיר אנטליה וחוזרת לאחר מכן.
מה שכן, תמיד תמיד חיכיתי כבר לחזור בחזרה.
Kezbans TV בפעולה, צופים בחזקים מטפסים
רגשית
אולי זה החלק הכי חושפני שלי בכל הפוסט הזה, אבל בגלל שזה היה ממש עניין משמעותי בשבילי, אני בוחרת לחלוק.
בחודשים שלפני שהגעתי לגייקבאירי הייתי תקועה בארץ לאחר שהתחילה להתפרץ מגפת הקורונה.
סגר ראשון מתחיל ואני לבד בבית במשך חודשיים. גם כשההקלות החלו, הרגשתי שמשהו בי לא חוזר להיות ממש שמח כמו לפני כן.
המצב בארץ היה לי קשה, הדירה שבה גרתי לא עשתה לי טוב, המרחק מהחברים והמשפחה היה לא פשוט, החוסר ידיעה מה הולך להיות ואם אוכל לטוס דפק לי את המוח, והנה עם כל זה גם צעדנו לכיוון סגר שני.
הייתי דיי שבורה, ורציתי כבר לברוח מכאן.
כשהגעתי לטורקיה, ולגייקבאירי בפרט, הכל השתנה ברגע. לא רק כי לא הייתה קורונה סביבנו, או סגרים או פחדים, אלא כי הגעתי למקום שבו כולם אוהבים.
כמות האהבה היומית שקיבלתי שם הייתה מעל לכל דבר שיכול להיות מובן מאליו.
בין אם זו אהבה חברית או אהבה רומנטית, מצאתי לי שם המון מכל אלה, וזה בעיקר הרגיש כמו אהבה של משפחה ממש חמה.
זה גרם לי להיפתח מחדש, לאהוב בעוצמה, לגעת וללטף, ולהרגיש חלק מקהילה יפה ואוהבת.
ואני בטוחה שאני לא היחידה שככה הרגישה, כי לא סתם חלק מהחברים שלי שם הלכו וחזרו כמה פעמים - ולא רק בשביל לטפס :)
האווירה בינינו הייתה כל כך טובה, שהיינו יכולי םלהתכרבל שעותיחד על הספה או באיזה אוהל.
והחבורה היפה שלי סיפקה לי מכל הכיוונים את הצרכים הרגשיים שלהם הזדקקתי כל כך בכל החודשים שעברתי לפני כן.
דברים שאהבתי - אני ומלקולם מנגנים יחד ביוקוללה
פיזית
גם מבחינה פיזית חוויתי שיפור שלא יאומן.
אחרי תקופה ארוכה שלא טיפסתי בכלל עקב הגבלות קורונה, שבירת אבצע, וגם חוסר מוטיבציה, חזרתי סוף סוף לטפס.
למרות שיחסית לאחרים טיפסתי הכי פחות מכולם, אבל ממש נהנתי לחזור לספורט שכל כך אהבתי בשנים שלפני כן.
השיפור של כולם סביבי היה מדהים, וזה היה כייף לדעת שאנשים מותחים את קצה גבול היכולת שלהם. וגם כל פעם שמישהו סגר דירוג גבוה חדש, כולנו היינו מקבלים ממנו עוגה. אז שווה לפרגן :)
בגזרת הייליין היה שיפור משמעותי עבורי. לא רק שסגרתי ליינים הלוך ושוב, גם התחלתי ללמוד טריקים חדשים ולהעז לנסות דברים שמעולם לא חשבתי שאנסה.
אבל אני חושבת שהשיפור המשמעותי ביותר היה ביוגה ובעמידות ידיים.
כאחת שלא ממש הצליחה לעמוד יותר משתיים/שלוש שניות על הידיים, תוך כמה חודשים הגעתי לרמה שאני כבר עומדת דקה על הידיים ומתאמנת על עמידות ידיים מתקדמות יותר.
ביוגה הצלחתי לראשונה המון וריאציות קשות של פוזיציות, הגמישות שלי השתפרה והחוזק של שרירי הליבה שלי הלך וגבר.
האימונים שלי בקאמפ היו אינטנסיביים. כמעט כל יום הייתי עוסקת עושה אימון של אחד מהדברים הללו, וברוב הימים אפילו משלבת כמה מהם.
בחודש האחרון שלי בקאמפ כבר לא היה לי כוח יותר לעלות על הליין או על הקיר, ובבקרים במקום יוגה העדפתי להתכרבל באוהל עם מלקולם, וביתר היום העדפנו כבר כולנו פשוט לרבוץ בנהר.
עמידות ידיים בהחלט היה תחום שחוויתי בו שיפור משמעותי
מידע כללי על הקאמפ
אז אם הדברים שכתבתי גורמים לכם לרצות להגיע לקאמפ, בין אם זה רק לשבוע או לכל העונה, אציין פה כמה דברים שחשוב לדעת.
למי זה מתאים?
בגדול הרוב המוחלט של האנשים המגיעים לאיזור הם מטפסים.
אם אתם מטפסים ורוצים לחוות חיים בקהילת טיפוס - זה לגמרי המקום בשבילכם!
אבל גם אם אתם לא מטפסים, תדעו שזה מקום נפלא לבלות בו בכל מקרה.
לקאמפ הגיעו במהלך החודשים שהייתי שם לא מעט אנשים שלא מטפסים, שהתחילו לטפס רק שם, ואפילו גם את זה לא.
חיי החברה שם דיי מדהימים גם בלי קשר לטיפוס, גם אם סתם בא לכם לעבוד מרחוק במקום פסטורלי ושקט, או אם בא לכם לחיות במקום שהוא קצת אחר, או אם סתם בא לכם מקום בלב הטבע לעשות בו יוגה ומדיטציה - זה לחלוטין יכול לתת מענה לכל אלו.
עונה
העונה המתאימה לגייקבאירי היא בחורף - החל מנובמבר ועד מאי.
כל יתר הזמן חם מדי, וגם הקאמפסייטים ברובם סגורים במהלך הקיץ.
מלקולם מטפס 8a+
לינה בקאמפ
אני אומנם לנתי באוהל לכל התקופה, אבל יש גם בקתות עץ שניתן להשכיר, והעלויות משתנות בהתאם לבקתה הנבחרת.
את כל המחירים ואפשרויות הלינה השונות תוכלו למצוא כאן >>
מחיר הלינה כולל בתוכו את השימוש במטבח המשותף, שימוש במקלחות ושירותים משותפים ושימוש בכל ה facilities שיש למקום להציע.
אוכל ומסעדה
אז כפי שציינתי ישנו מטבח משותף המאובזר בכל מה שצריך החל מצלחות, סכו"ם, סירים וכן הלאה, לשימוש חופשי של הבאים.
בנוסף יש כיריים של גז לבשל עליהם, קומקום שנהרס לעיתים קרובות ואיזור ישיבה גדול ומרווח בפנים ובחוץ.
כל אחד מקבל גם מדף משלו לאוכל שלו (אפשר לספח גם שניים), רק רצוי להתכונן לכך שלעיתים תעלם לכם איזו עגבניה או בצל.
מלבד למטבח יש גם מסעדה שפתוחה בכל היום ומגישה ארוחות בוקר, מנות שאפשר להזמין בצהריים (כולל פנקייקים!), וארוחת ערב שצריך להזמין כל יום מראש (כל יום יש מנה אחרת שתהיה כתובה על הלוח הראשי).
ארוחות הערב גדולות ומפנקות ולרוב כוללות מנה ראשונה, מנה עיקרית ואיזה קינוח חמוד.
העלויות של ארוחות הערב הן בין 2-5 יורו, תלוי מה מוגש באותו היום.
אפשר גם לאכול במסעדה :)
איך מגיעים לקאמפ?
גייקבאירי נמצא בערך 40 דקות נסיעה מאנטליה.
אם אתם עם רכב פשוט שמים בגוגל מאפס Kezban Camping וזה יוביל אתכם למקום הנכון.
אם אתם מגיעים משדה התעופה, מונית תעלה לכם בין 200/250 לירות (בערך 100 ש"ח). חלק מאתרי הקאמפינג מציעים גם שירותי הסעות ב - 10 יורו לאדם (תלוי בכמות האנשים). בכל מקרה שווה לברר עם הקאמפ בו אתם ישנים.
ישנם אוטובוסים מהתחנה המרכזית באנטליה שמגיעים בערך 3 פעמים ביום לכביש הראשי, ומשם צריך לרדת ברגל לאיזור של הקמפינג.
רוב הפעמים פשוט תפסנו טרמפים מהיציאה של אנטליה לכיוון ההרים, והטורקים דיי ישמחו לאסוף אתכם בדרך.
לפעמים זה יכול לקחת זמן, אבל זה גם חלק מהחוויה :)
ומה עושים שם חוצמזה?
אז חוץ מלטפס ולבקר בעיר אנטליה, יש כל מיני מקומות שאפשר לבקר בהם באיזור.
יש את העיר העתיקה טרבנה (Trebenna) שאפשר לעלות אליה.
יש כמה מסלולי טראקים להרים שמסביב בדרגות קושי שונות (קשה!).
יש את הכפרים שמסביב, הנהר שליד, ואפילו אתר סקי לא רחוק משם.
ונקודה שחשוב לציין - גייקבאירי היא הנקודה האחרונה בדרך הליקית - מסלול הליכה של כ - 500 ק"מ על קו החוף מאנטליה לפטאייה, כך שלחלוטין כדאי לעצור שם לכמה ימים בסיום הטראק.
אבל יותר מהכל אזכיר שוב, שהפעילות העיקרית הקיימת באיזור היא טיפוס, ככה שזה לרוב מה שאנשים ירצו לעשות :)
הנוף ממסלול ההליכה לעיר העתיקה טרבנה
בעלי חיים
אפשר להביא לקאמפ את חיות המחמד שלכם, ואפילו מומלץ!
אם אתם מנוודים עם כלב, זה מקום מושלם לכלבים לבלות בו.
אפילו פגשתי שם זוג רוסים שמנוודים עם החתול שלהם :)
יש כלבים השייכים לקאמפסייטים השונים, יש כלבים משוטטים שאימצו את הקאמפ והאנשים שמאכילים אותם שם, ויש כלבים שמביאים האורחים שמגיעים.
תמיד היה good vibes בין הכלבים שם, במיוחד כי הם תמיד חופשיים להסתובב ולשחק אחד עם השני.
מה שכן, בטורקיה ישנם לא מעט כלבים משוטטים שהעירייה לרוב דואגת להם ומסמנת אותם. זה אומר שהם עברו בדיקה והם בריאים.
לכלבים יש אופי טוב, הם לא תוקפניים ולרוב ישמחו לליטוף בבטן.
אבל מה, בלילות לפעמים הם מתאגדים נגד כולנו ומתחילים לילל (במיוחד כשהמואזין - כן גם שם תשמעו מואזין! מתחיל לילל גם כן).
בנוסף יש גם חתולים ברחבי הקאמפ, שהם דיי בסדר, רק לעיתים עושים טרור במטבח במהלך הלילה.
יש לילות שקצת קשה לישון בגלל זה - אז כדאי להתכונן!
יודה - חתול חצוף ומיותר שיגנוב לכם את האוכל
מילים אחרונות
אני חושבת שגם במילים אני לא בטוחה שאני מצליחה להעביר את מה שהתקופה במקום הזה הייתה עבורי.
גם כשאני קוראת שוב ושוב את המילים שכתבתי, יש בי הרגשה שזה לא יכול באמת לספר את איך החיים שלי היו שם.
אני מרגישה כל כך ברת מזל שזכיתי לחוות את המקום הזה עם האנשים האלה בתקופה הזו של חיי.
ולמרות שאף אחד מהם לא באמת יכול לקרוא את המילים שכתבתי, רוצה להגיד לכם שאני אוהבת המון.
---
מרבית התמונות צולמו ע"י, היתר על ידי החברים בקאמפ.
