מסלול טיול במונגוליה וסיביר
13/12/2018
דלי החלומות
31/12/2018
לטייל לבד במונגוליה וסיביר
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חשבתי שהוא יהיה יותר אינפורמטיבי וייתן מידע על איך זה לטייל במקום כמו מונגוליה לבד, מה הקשיים הטמונים בדרך ואיך כדאי להתנהל.
עם הכתיבה פתאום הכל הפך לרצף של רגשות ומחשבות שעלו לי בזמן הטיול, שאני בוחרת להוציא החוצה ולחלוק איתכם. זה לא פשוט עבורי.
לפעמים אבל נדמה לי שדווקא המילים האלה הן אלו שיעזרו לאותם מטיילים שרוצים לצאת למסע משלהם לבד, למרות הפחדים והקשיים שבדרך.
ועם זאת, אני משתדלת לתת במאמר, לפחות בסופו, את הרשמים הכלליים שלי ללמה אני חושבת שמונגוליה היא קצת יותר קשה למטייל הסולואיסט, כך שמעבר לתחושות האישיות שלי אני מקווה לתת לכם מידע על מה מצפה לכם במקום שכזה.
הרגע חזרתי ושוב נודדת בדרכים
אז ככה, כבר יצא לי לטייל לא מעט טיולי סולו בשנים האחרונות. החל מירדן, גרמניה וגם טיול ארוך באפריקה, ועם זאת אני חייבת לציין שמשהו בטיול סולו במונגוליה וסיביר היה לי אחרת.
מונגוליה הייתה ברשימת הטופ 10 שלי כבר לא מעט זמן, כך שהיה לי ברור שכשתגיע העונה המתאימה דבר לא ימנע ממני מלהזמין כרטיס ולטוס למקום המסקרן הזה.
למרות שבדיוק חזרתי מאפריקה והייתי באמצע של עשייה שהיא אחרת בחיי (כמו הבלוג הזה למשל), עוד לפני שנסעתי הייתה לי הרגשה שטיול נוסף קוטע לי באמצע לא מעט דברים.
הרגשתי שזו הזדמנות טובה לחקור את המקום הזה שעליו חלמתי, למרות שצריך עכשיו שוב להיפרד מהכלבים והרצון לבלות איתם יותר בבית, להתנתק שוב מהתחביבים שלי ומהאנשים שאני אוהבת.
למרות כל החששות, בתחילת אוגוסט 2018 ארזתי תרמיל כבד, מלא בבגדים חמים וטחינה, ויצאתי למסע אחר באחד המקומות היותר מאתגרים בהם טיילתי.
בנופים של סיביר מתגעגעת לאפריקה
פה זה לא אפריקה
את הטיול שלי התחלתי בסיביר, שם טיילתי כשבוע וחצי בערך, טיראקתי את הרי האלטאי והמשכתי דרומה אל עבר מונגוליה.
כבר בתחילת הטיול הרגשתי שהולך להיות לי שונה. שהחוויה שטיול סולו באפריקה השאירה בי הולכת להיות אחרת כאן.
מהר מאוד זה התברר גם כמציאות שאיתה אני נאלצת להתמודד.
לא אשקר, לא היה לי קל בכלל.
עוד בסיביר הרגשתי שאני לא חלק ממשהו, שאני לבד, ועכשיו אני צריכה להתמודד לבד עם הקשיים שלי והבחירות שלי.
למרות שטיילתי עם אנשים, אל הטראק בהרי האלטאי יצאתי בהרגשה שאני לא באמת חלק, מן חוסר שייכות שכזו שחילחלה בי יותר ויותר ככל שהמשכתי לטייל עם אותם האנשים.
בעוד אני מתמודדות עם חוסר התקשורת מהבחור איתו טיילתי, שתי הבנות שאליהן הצטרפנו לטראק היו חברות מבית, דבר שמאוד קשה לחדור אליו, ובתוך העולם שהן יצרו יחד בטיול, לא באמת הרגשתי שיש לי מקום.
כאדם שמאוד קל לו להתחבר אל אנשים, יעידו חבריי המגוונים, משהו בחיבור שם לא זרם.
אולי כי עדיין אפריקה ישבה אצלי עמוק בלב ולא יכולתי לתת מקום למקום חדש, אולי כי עדיין אני קצת שוקיסטית כי הגעתי מהארץ ויתר החבורה מטיילת כבר כמה חודשים, אולי הבדלי הגילאים בינינו, או זה שאולי אני בכלל הייתי קצת סגורה עדיין. לא יודעת.
תחושת בדידות קשה..
על הגב בטראק סחבתי משקל כבד, ולא רק בציוד, אלא גם במחשבות.
את הקניות של אוכל עשיתי לעצמי לבד, בערב בישלתי לעצמי לבד, בלילה ישנתי וקפאתי מקור לבד, וגם כשהגענו לעיר אולגי, את רוב השעות שם העברתי לבד.
לבד באוהל. אלו הרגעים שבאמת צריך לצלם
אני חושבת שזו הסיבה שכשהחבורה של עומר הציעה לי לבוא איתם לעשות קניות של אוכל לפני שהתחברתי אליהם לחלק של מרכז מונגוליה, פתאום ההרגשה של שותפות כבר הייתה לי מוזרה.
לפני כן, כמו ביתר הפעמים, כבר קניתי לי אוכל לבד, והתגעגעתי עד לרמת כאב לימים שלי ושל צלילו מעמיסות עגלה משותפת בסופרמרקטים אפריקאים, חושבות יחד מה לבשל בערב ומתכננות את האספקה הנדרשת לימים הבאים.
פתאום כעסתי על עצמי שתמיד הייתי מעמיסה עגלה נפרדת לדברים שהם רק שלי, שהיא גם ככה הייתה מעתיקה אותם ממני וקונה גם לעצמה.
ומתוך זה עלתה בי שוב ושוב המחשבה שאם יכולתי לחזור אחורה הייתי מחזירה את כל המוצרים של הבנפרד האלה למדפים וקונה הכל רק איתה.
ומתוך ההליכה לבד בטראקים, כשהציוד עלי, התגעגעתי לגיאגו שהולך לידי, עם הקנה סוכר שלו והסכין ושר איתי שירים של זוהר ארגוב.
פתאום התגעגעתי לכל הפעמים שהוא היה שם לב שקצת קשה לי בהליכה והיה מציע לסחוב לי את התיק, ואני תמיד הייתי מסרבת כי אני לא חלשה ויכולה בעצמי.
אבל אני חושבת שיותר מכל התגעגעתי להרגשה ששותפים כמו גיא וצליל נתנו לי בתוך העולם הזה שהיה לי באפריקה, וזו ההרגשה שהייתה חסרה לי במונגוליה וסיביר.
כשיצרנו עולם משלנו. ימים יפים עם צליל באפריקה :)
אחרי הטראק בסיביר, החצייה למונגוליה וההתמקמות בחדר, פתאום התחושות הקשות קיבלו ביטוי חזק ונשברתי.
בלילה, לבד בחדר, בכיתי לחברים שלי מהבית, שהיו שם לקרוא את ההודעות ולשמוע את המילים, ובתוך זה לעודד אותי שזו רק ההתחלה ויהיה בסדר.
ישבתי וקראתי פוסטים בקבוצה המדהימה - מטיילים לבד משתפים כדי לצבור מוטיבציה להמשך.
בטיולים שלי אני לא בוכה.
באפריקה בכיתי פעם אחת. טוב פעמיים :)
ביום שבו אני וגיא נפרדנו כל אחד לדרכו, וביום בו בישרו לי שהכלב האהוב של המשפחה מת.
אבל לא בכיתי מתוך קושי של טיול, לא בכיתי מתסכול, מבדידות, מפחד או מלבד. הכל היה טוב מדי.
בכיתי כי תמיד אני בוכה מפרידות. כמו שבכיתי כשנפרדתי מהכלבים לפני שטסתי, או כמו שבכיתי כשנפרדתי מאפריקה לפני שעזבתי אותה.
אבל הפעם, הפעם בכיתי כי קשה לי ואני בודדה. בכיתי כי משהו בכל זה הרגיש לי לרגע כמו טעות. בכיתי כי התגעגעתי לבית, לאוזניים והאף של הכלב שלי, לגירגורים של החתול שלי, ואפילו לנחירות של הכלבה הבהמה שלי.
התגעגעתי ללטייל עם צליל, אל הנוכחות שלה סביבי, אל גיאגו והארוחות שלנו יחד, אל ניר וההרגשה של לטייל עם מישהו מהבית, אל החברים שלי שכל אחד כרגע בנקודה אחרת על הגלובוס, אל אמא ואבא וארוחות שישי בבית הנקי של ההורים, אל מקס והבגדים המפוזרים שלו בכל מקום.
בכיתי כי אף אחד מאותם יצורים לא איתי כרגע.
ומי שכן שאיתי בקושי מחליף איתי מילה למרות שאנחנו כאן יחד עכשיו, חולקים משהו בעולם לכמה רגעים.
ובעוד גיא היה נדחס איתי לישון באותה מיטה יחד, למרות שזו מיטת יחיד ויש עוד אחת כזו בחדר, הבחור שאני איתו בחדר בקושי ומסתכל עלי.
וקר פה בחדר, ויש ריח של שתן מהשטיח.
אני איריס
מהעיר אולגי המשכנו לשמורת הטאבן בוגד במערב מונגוליה, שם הצטרפו אלי ואל שתי הבנות, זוג ישראלים שמאוד אהבתי. מתן ויערה.
השכרנו חמישתינו יחד וואן, ולמרות שהם היו הכי חמודים בעולם ושיתפו אותי בהמון דברים, עדיין הרגשתי גלגל חמישי.
למעשה הרגשתי קארמה חזקה שחוזרת אלי על איך שהתנהלתי בנמיביה.
אל דרום נמיביה יצאתי יחד עם צליל, זוג גרמנים, ובחורה אוסטרית בשם איריס.
בעוד אני וצליל היינו בעולם שלנו, אחרי שכבר הקמנו לנו שגרה שהיא שלנו בטיול, הזוג גרמנים היו בעולמם הגרמני שלהם, עם המוזיקה הגרמנית וההרגלים הגרמנים שלהם, ובין שני העולמות האלה הייתה איריס, שאומנם הייתה איתנו, אבל הייתה לבד.
היא תמיד קנתה לבד לעצמה את הקצת אוכל שהיא אוכלת שמסתכם בלחם וגבינה, ובלילות היא ישנה לבד בתוך הרכב כשאנחנו ישנו יחד באוהלים, ואת החוויות שהיו משותפות לנו, בעוד אני יכולתי לחלוק עם צליל, והגרמנים חלקו אחד עם השני, היא נשארה איתן לבד.
ופתאום אני איריס.
בתוך קשר החברות של שתי הבנות, לקשר של מתן ויערה, זוג שעומד להתחתן, אין לי ממש סיכוי.
מתן ויערה הצליחו להבין שקשה לי, ולא רק כי שיתפתי אותם במחשבות שלי.
כשהיה לילה גשום וקר ולא יכולתי לצאת מהאוהל שלי או לבשל, הם הכינו לי אוכל והזמינו אותי לאוהל שלהם לאכול יחד ולשחק קלפים.
בכלל, הם נתנו לי הרגשה טובה של שייכות בכל מיני רגעים קטנים בדרך.
ואם התודה שלי אליהם לא הצליחה לעבור מספיק חזק אז, אז זה המקום בשבילי לתת להם עוד כמה מילות הערכה - עזרתם לי מאוד. תודה!
***את המילים האלה אני כותבת כשאני יושבת במטוס, ועברו המון ימים מאז, ועדיין עוד שנייה יורדות לי דמעות כי להיזכר בזה מרגש אותי מאוד.
אני הורסת לאיריס את צילומי הדוגמנות שלה בדיונות של נמיביה :)
מתגברים וממשיכים
אחרי הטאבן בוגד, התפצלה החבורה שלנו, כל אחד למקומו שלו, ואני המשכתי עם הוואן של עומר, חבר מהטיפוס וחבריו.
אני חושבת שמהרגע שנכנסתי לראשונה לשבת איתם בוואן, הרגשתי שדברים כבר שונים.
הם על הרגע הראשון נתנו לי הרגשה טובה שזרמה הלאה להמשך הטיול שלי במונגוליה וסיביר.
עשינו הכל יחד, וגם כשעדיין בלילות ישנתי לבד באוהל, לא הרגשתי איתם בודדה לשנייה.
הם גרמו לי להרגיש בצורה הכי טבעית, ובלי לדעת אפילו, חלק ממשהו. שזה כל מה שהייתי צריכה בעצם.
וכשהתפצלתי מהם, שוב כל אחד לדרכו, נשארתי עם אותה תחושה טובה, שבאמת יהיה בסדר.
וגם במהלך יתר הטיול, אחרי שעברו ימים, קיבלתי מהם אהבה מרחוק, ומקווה שהצלחתי להעביר גם קצת מזה אליהם.
וככה יתר הטיול המשיך, מוואן לוואן, בין זוגות של מטיילים, לסולואיסטים כמוני, הלכתי והרגשתי טוב יותר ויותר.
במדבר גובי הרגשתי שיש לי את ליר, ובצפון מונגוליה טיילתי עם עוד חברים מהבית ושני צרפתים שהתאהבתי בהם.
ולמרות שעדיין הייתי גלגל חמישי איכשהו, לא הרגשתי יותר לרגע שאני לבד.
בשלב מסויים, כשעברתי לסיביר שוב לבד אחרי מונגוליה והמשכתי את הטיול שלי, היו רגעים שרציתי אפילו להיות רגע לבד.
בכל המסע הזה הכרתי עוד המון אנשים שהפכו לחלק ממשהו בטיול שלי, גם אם זה רק לכמה שעות, ונתנו לי הרגשה של כייף, ושזו הסיבה שאני עושה את זה - בדיוק האנשים האלה.
ועכשיו כשאני כותבת את המילים האלה מתוך מושבי האמצעי במטוס, בדרך (לבד כמובן) ליעד חדש שהוא חלום ישן, אני מרגישה שהיה שווה לצאת שוב לטיול סולו בעולם.
אני והתרמיל, טראק הרי האלטאי בסיביר
אז מה הופך את מונגוליה לקשה למטייל הסולואיסט?
מלבד התחושות האישיות שלי, עדיין יש סיבות שעליהן קל לי מאוד לשים את האצבע למה מאוד שונה ויותר קשה לטייל כאן לבד.
אומנם אעמיד כאן כל נקודה בפני עצמה, אבל בסופו של דבר כולן קשורות אחת בשניה.
התניידות
כמטיילי סולו, ולא רק, אתם סוג של נאלצים לחבור לחבורות נוספות של אנשים כדי להגיע ממקום למקום.
המונגולים לא אוהבים לסלול כבישים, ותחבורה ציבורית היא על גבול הלא קיימת.
אומנם זה לא בהכרח, אבל כנראה שטיול לבד לגמרי יעלה לך יותר ובהרבה (ויש גם הרבה אטרקציות שלא יאפשרו לכם לצאת אליהם אם אתם פחות משני אנשים).
ועם זאת כן שמעתי על סולואיסטים שקנו סוס ואת הטיול העבירו בעיקר בחברתו, אבל זה כבר סגנון טיול שונה לחלוטין.
כטבעונית מן השורה, סוס כנראה לא יהיה כלי תחבורה בטיול שלי, והצטרפות לוואן עם אנשים הייתה עבורי בלתי נמנעת.
בגלל שתחבורה ציבורית אין, זה מותיר את המטייל כתלוי ברצון של אנשים אחרים ובחיבור בין קבוצות של אנשים.
חלק בלתי נפרד מהטיול היה הניסיון למצוא שותפים לוואן לחלוק איתם את הדרך או חלק ממנה.
דווקא כאן בחרתי להסתכל על זה מנקודת מבט חיובית, שבעצם מאפשרת חיבור לאנשים נוספים במהלך הדרך.
ועם זאת, חלק מחברי לטיול, יצא שחיכו אפילו כמה ימים עד שמצאו שותפים, דבר שיכול להיות מאוד מייאש, לעכב לזמן לא ידוע את המסלול, או פשוט לוותר על ביקור יעד מסויים בגלל זה.
מונגוליה - מקום קשוח שלא הייתי מוותרת עליו בחיים..
מרחקים גדולים ומעט אנשים
מונגוליה ענקית, ורובה ממש לא מאוכלסת.
אפשר לינסוע בה שעות על גבי שעות ולא לראות שום אדם או עז. לטייל לבד במקום כזה יכול להיות מאתגר מאוד ובעצם מאלץ אתכם לבחור את המקומות אליהם אתם רוצים להגיע בקפידה.
מניחה שיש סולואיסטים משוגעים שמסוגלים לטייל במרחבים האלה לבד, עם תנאי מזג האויר הקשים והרבה ציוד על הגב, אבל רובנו לא ממש כאלה.
בניגוד למקומות אחרים בעולם בו מאוד קל להיתקל במקומיים בדרך או סתם מטיילים נוספים, במונגוליה זה ממש לא אפשרי.
טיול תרמילאי עד הסוף
מונגוליה היא בדיוק המקום לטיול תרמילאי אמיתי. טיול שבו אתם נודדים ממקום למקום עם מוצ'ילה על הגב, האוכל שהצטיידתם בו, אוהל ושק"ש.
אין קליטה ברוב המקומות , ובמיוחד אם אתם לבד, מכשיר לוויני הוא החבר הכי טוב שלכם במקום כזה.
לדעתי לא קל להתמודד עם סגנון הטיול הזה במונגוליה לגמרי לבד (לפחות לא כטיול סולו ראשון), במיוחד כשלוקחים בחשבון את המרחקים הארוכים בין מקומות ואת חוסר היכולת להתנייד ממקום למקום בצורה עצמאית.
למרות הקושי בטיול הזה, אני שמחה שיצאתי אליו ומרגישה שיצא לי להתמודד עם הרבה דברים חדשים ומיוחדים לבד.
Have no fear
For when I'm alone
I'll be better off than I was before
I've got this light
I'll be around to grow
Who I was before
I cannot recall
מילים אחרונות
יצא שהעמקתי במאמר יותר במה שעבר עלי בתחילת הטיול, בקושי והאתגר, ובאנשים שלקחו שם חלק, יותר מאשר באנשים שנתנו לי הרגשה טובה בהמשך.
אז אני מנצלת מילים אלה להגיד תודה, שוב, ליערה ומתן, ומזל טוב על החתונה..!
לחבורה המקסימה של עומר ורותם, אביעד ושחר שעדיין מטיילים בעולם. אתם הכי חמודים שלי!
לליר חסרת הפחד, שהיה לי כייף לקפוץ איתה גבוה ולעשות שטויות יחד ברחבי מונגוליה.
לדויד ונעמה, שיצאו איתי יחד לשבט איילי הצפון והיו חלק מאחת החוויות הכי טובות שהיו לי במונגוליה.
לשני הצרפתים, המצחיקים האלה שאני מאוהבת בהם ובאינטראקציה ביניהם, שהצטרפו אלינו ויחד חגגנו שנה עברית חדשה.
אל יתר האנשים, שהיו חלק מרגעים קטנים, כמו עדי, הצרפתייה המבוגרת שמטיילת בעולם, זוג השוויצרים החמודים, הסלאקרים האסטונים, תום כמובן שהפך לאח, המצרי מדוכן הפלאפל, החברים והמקומיים שאירחו אותי ולכל אלו שעזרו לי בדרך או חלקו איתי סתם שיחות קטנות.
אתם מה שהפך בסופו של דבר את הטיול למיוחד ומדהים. אז תודה! :)
ותודה גם לחברים מהבית, לצלילו אחותי הקטנה ומקס אהבתי הגדולה, שהייתם שם לשלוח לי אהבה בימים הקשים.
אוהבת המון.
כן, יצאתי קצת רגשי בכל הפוסט הזה, אבל צריך גם משהו כזה מדי פעם, לא? :)
--
כל התמונות במאמר צולמו על ידי או על ידי אחד מחברי למסע ואין להשתמש בהן ללא רשות. תודה :)
22 Comments
פוסט מקסים, אמיתי וכנה. כמי שטייל לבד לא מעט אני מאד מזדהה.
תודה! בהחלט אלו סיטואציות שיכולות להיות מוכרות לכל סולואיסט 🙂
המון אומץ לעשות טיול שכזה בעצמך, נפלא! תודה על השיתוף
תודה לך 🙂
אני אוהבת את טיולי ההרדקור שאת מאתגרת את עצמך לקצה.
כתבת ממש יפה והעברת את התחושה של ביחד אבל לגמרי לבד, מצב מאוד לא פשוט בטיולי קצה כאלה.
כייף לשמוע שבסוף הרוב היה טוב
אני חייבת שיהיה קשה 🙂
ובסוף הכל תמיד מסתדר..!
מרתק לקרוא על הצד הרגשי בטיול כזה. שונה לגמרי מטיול לבד בעיר גדולה. בעיר, גם אם את לבד, את עדיין את מוקפת אנשים, תנועה, ומוגנת מקור ורעב. אבל ההתמודדות שלך מרשימה. את לא נותנת לבדידות ולקשיים לעצור אותך מלחוות עוד מקומות.
נראה לי שזה יותר הלא לתת לקשיים למנוע ממני להגשים חלומות.
בסוף זו המהות של הכל בשבילי..
תודה 🙂
פוסט כן ואמיתי, כל הכבוד על ההתמודדות ועל השיתוף.
תודה! שמחתי לשתף 🙂
איזה אומץ זה להגיע לכל המדינות האלו לבד.
תודה על השיתוף בתחושות.
זה ממש עוזר להעריך האם זה מתאים לי או לא.
מקווה שלמרות הקשיים תחליטי שזה מתאים לך 🙂
עברת מסע קשוח מאד וכתבת עליו ממקום כל כך חשוף ואמיתי. נהניתי לקרוא
תודה רבה! 🙂
איזה פוסט מרתק. תודה על השיתוף 🙂
בכייף! שמחתי לשתף 🙂 תודה!
תמיד חשבתי שצריך המון אומץ כדי לטייל לבד ועכשיו אני בטוחה שצדקתי. מורידה את הכובע בפנייך על האומץ והדבקות המטרה וכמובן גם על השיתוף.
ממש תודה! צריך אומץ כדי לצאת להגשים חלומות. לטייל לבד זה פשוט חלק ממשהו גדול יותר..
wow !! amazing you are such a brave woman – truly inspiring post. 🙂
Thank you 🙂
אביה, תודה רבה על השיתוף והכנות ועל שאפשרת לנו להציץ לרגע למאחורי הקלעים (הטובים והפחות טובים) של טיולי תרמילאים וטיולי בסולו בפרט.
שמחתי לשתף 🙂 וכן, כמו לכל דבר, במיוחד מאתגר, יש צדדים טובים ופחות טובים..