רכס הרי האוסמברה
20/06/2018עלויות טיול תרמילאי באפריקה
26/06/2018נפרדים מאפריקה
יושבת במטוס, מושב ליד החלון עם נוף לכנף כמו שאני אוהבת, ויודעת שאלו הרגעים האחרונים שלי ביבשת הזו, לפחות להפעם.
עוד מעט אמריא מפה לארץ קרה וכל מה שהיה שייך לאפריקה ישאר על האדמה הזו. אני יושבת במטוס וחושבת על היום שהגעתי לכאן, על כמה שהתחושות זהות למה שהיה אז, ועל איך עברו כל הימים האלה.
עוברים לי בראש עשרות רגעים מתוך הטיול שמציפים בי עולם שלם של אנשים, מצבים, בעלי חיים ונופים.
חמישה חודשים לפני זה עליתי על מטוס לבד, אל עבר מסע שהוא כולו שלי באפריקה. עם תיק על הגב טיילתי ביבשת שכל כך התגעגעתי אליה והגשמתי בה את החלומות הכי גדולים שלי.
אני זוכרת את היום שעליתי על המטוס לאוגנדה. ישבתי במושב שלי, מחכה שנמריא כדי שאוכל לקרוא כבר את המכתב שיוסי רשם לי, ואני לא יודעת איך להגיב לכל מה שעובר עלי ברגעים האלה.
למטוס כמעט ולא העלו אותי כי לא היה לי כרטיס יציאה מהיבשת. מסתבר שהצלחתי להגיע לשדה באחד הימים היותר עמוסים בשנה, וכשכבר הגעתי לצ'ק אין הבחורה בדלפק הודיעה לי שלטיסה אני לא עולה בלי כרטיס יציאה מאוגנדה.
באותו רגע הרגשתי שמשהו ביקום רוצה לערער אותי כבר מהרגע הראשון, וזו תחושה שהייתי חייבת לסלק מהראש לפני שהיא תגדל.
תמרון קטן והזמנת כרטיס פיקטיבי, נתנו לי את האישור המיוחל לעבור את הצ'ק אין ולהמשיך את דרכי ליבשת.
אני זוכרת את הרגעים בהם אני משוטטת לבד בטרמינל הענק, עוברת בין מדפים בדיוטי פרי בידיעה שלא אקנה שם דבר, ועם זאת מנסה להיזכר אם לא שכחתי משהו במקרה שאני צריכה.
עוד כמה דקות אחרונות של שיטוט בשדה והגיע הזמן לעלות למטוס ולהבין שהנה המסע שלי מתחיל..
בעוד אני יושבת במטוס, מחכה לרגע שנמריא, נפרדת בעוד כמה מילים מאמא, עולה בחורה חמודה בשם טל שמתיישבת ליד הכסא שלי והופכת את התחושות לקצת יותר טובות.
אומנם דרכינו נועדו להיפרד בקונקשן המשותף שלנו באדיס אבבה, אבל טל היא לחלוטין השותפה הראשונה שלי לטיול הזה. זכיתי לספר לה קצת מהסיפור שלי והיא סיפרה לי משלה.
ברגעי השקט שלנו פתחתי את המכתב של יוסי שבו הוא כותב לי שאני יכולה הכל. ופתאום אני אפילו מאמינה לזה.
אחרי שנה שהרגשתי בה שאני כישלון מוחלט ושדבר לא מצליח לי, מישהו אומר לי שאני יכולה (ושאני תחת עולם, כיאה ליוסי). והנה אני באמת יכולה הכל!
בירידה מהמטוס נפגשנו שוב לרגע אני וטל, חיבוק פרידה וכל אחת המשיכה בדרך שלה לטיול שלה ביבשת.
"אט-אט, ללא הפסקה, פנתה חזרה הביתה, אל מקום בו לא היתה מעולם"
אחרי טיסת קונקשן קצרה נחתתי באדמת אפריקה שוב. שנה עברה מאז הטיול שלי ושל ניר לאתיופיה והיה ברור לי שאחזור. לא מוותרים בקלות על אהבה שכזו.
אני זוכרת את הרגעים הראשונים שלי בשדה, עוקבת בעיניים לראות לאן אנשים הולכים. אחרי כמה בדיקות קצרות וקבלת ויזה אני יוצאת לאסוף את התרמיל שלי וכבר בוער לי לצאת החוצה ולראות את המקום החדש הזה שלי.
אחרי עיכוב מעצבן בעמדה להוצאת סים קארד, וניסיון רמאות ראשון, יצאתי החוצה לחפש את נהג המונית שמחכה לי.
למרות שניסיתי לזהות את השם שלי מבין כל מיני שלטים, ולהעיף ממני על הדרך נהגי מונית שרק צמאים לכסף שלי, לא הצלחתי למצוא אותו. הנהג לא היה שם.
אחרי כמה שיטוטים של הלוך ושוב וניסיונות ליצור איתו קשר, פתאום שמעתי איזה קול ברקע שאומר את שמי והנהג שלי הופיע. הוא חיכה כל כך הרבה זמן בסבלנות שרק רציתי לקפוץ ולחבק אותו על זה שהוא בכלל נשאר.
בדרך להוסטל הייתי מרוכזת לחלוטין בכל מה שנגלה סביבי. הבתים, הכבישים, העצים. אפריקה שלי. אני פה שוב וכל כך התגעגעתי. ועולים לי הזכרונות מהנסיעה הראשונה שלי במונית עם ניר שנה לפני זה באתיופיה, והכל מוכר שוב.
בדרך היה לנו פנצ'ר כמובן, כי ככה המסעות שלי הולכים. תמיד משהו מתבלגן בדרך וצריך לאלתר קצת, אבל בסוף הכל מסתדר, כי הכל תמיד מסתדר.
כשהגעתי להוסטל קיבלה אותי המארחת בחיוך וכשראתה שאני ממלאת את פרטי הלאום שלי כישראל היא מיד יידעה אותי שיש פה עוד המון ישראלים.
בעוד היא מובילה אותי לחדר שלי ולמיטה שלי בדורמס, אני מבחינה בכמה ישראלים משחקים פול בחצר של ההוסטל וקצת מרגיש לי לפתע כמו בית.
ברגעים הראשונים עוד היה לי קצת קשה להתחבר והלם קל תפס אותי והחלטתי לתפוס את הפינה שלי עם המחשבות שלי.
אני זוכרת ששכבתי במיטה, עייפה ולא מצליחה לישון כי קצת חרד לי. עולות בי המחשבות על הכלבים שלי, על החתול שלי ועל מקס, ועל איך בא לי להיות איתם עכשיו במקום מוכר.
ואחרי שהצלחתי קצת לישון קמתי בהרגשה שצריך להתחיל את כל זה, את הטיול הזה. בשבילו אני פה עכשיו.
אז קמתי מהמיטה אל חבורת הישראלים שישבו בחוץ ופתאום דברים הרגישו לי דווקא דיי בסדר.
באותו ערב שתינו ועישנו ואכלנו מלא פיצות, ובסופו של הערב הלכנו לישון כדי לקום למחרת ליום שבו כל אחד פונה לכיוון אחר בטיול שלו.
ואני, אני רק התחלתי.
"אל לך להתעצב בבוא העת לומר "שלום". הפרידה חיונית כדי שתוכל לשוב ולהפגש"
מאז היום הראשון שלי בטיול עברו כבר ימים רבים, הרפתקאות משוגעות, סיטואציות הזויות ובעיקר מלא אנשים שאני אוהבת שאת חלקם גם בחרתי לקחת איתי הלאה לבית.
והנה אני יושבת במטוס שוב, לבד, עם נוף לכנף כמו שאני אוהבת, נפרדת מנמיביה, התחנה האחרונה במסע האפריקאי שלי ומחכה שהמטוס ימריא כדי שאוכל לקרוא את המכתב שצליל כתבה לי.
עברו רק כמה שעות בודדות מאז החיבוק שלנו ואני כבר מתגעגעת לכל מה שעברנו.
כמה דקות לאחר מכן המטוס ממריא, ונמיביה נותנת לי שקיעה אחרונה כמו שרק אפריקה יודעת לתת. אני כבר גבוה בשמיים, פותחת את המכתב של צליל שמזכיר לי כל כך הרבה שזה גורם לי לבכות.
קוראת את המילים שלה על זה שאני יכולה הכל, והנה, באמת הצלחתי הכל!
ואני יודעת, פשוט יודעת, שאשוב לכאן שוב.
מילים אחרונות
לעזוב את אפריקה לא היה לי פשוט, והחזרה לארץ עוד יותר לא פשוטה. אפריקה הרגישה לי תמיד כמו המקום שלי, כאילו לשם אני באמת שייכת.
והיה לי שם כייף, תמיד, גם כשלא היה כייף היה לי כייף.
ואני ממש שמחה שפגשתי שם את האנשים שפגשתי, ואתם בטח תקראו עליהם עוד המון בבלוג הזה כי הם חלק בלתי נפרד מהמסע הזה.
---
מאפריקה בחרתי להיפרד דווקא בתמונה של דניס, ילד המסאי שלי כי היא מסמלת בעיניי את כל מה שאני אוהבת במקום הזה. פשטות.
לא תמונה של איזה נוף מטורף, או חיה מיוחדת או אטרקציה מעניינת. סתם תמונה פשוטה, שלוכדת אחד מתוך מלא רגעים פשוטים, כמו האפריקה הזו..