מרכז מונגוליה תמיד מרגישה לי כמו מקום חצי ערטילאי במפת מונגוליה, אולי בגלל שמרגיש לי כאילו מכניסים את האיזור כדרך אגב למסלול הטיול במונגוליה.

לרוב מצרפים חלקים מהמרכז למסלולים שהם בדרך לצפון מונגוליה, או למדבר גובי, או פשוט כדרך לחצות מעיר הבירה אולנבטאר לאולגי במערב או ההיפך.

אז עבור מאמר זה, את מרכז מונגוליה אני מחשיבה כדרך שעשיתי מאולגי אל אולנבטאר, שנעשתה ברובה על הכביש הראשי החוצה את השתיים, עם קצת עיקופים לכמה אגמים שבדרך.

סוף סוף יש לי וואן

רוב האנשים שמטיילים במונגוליה מגיעים ישר אל אולנבטאר שם הם מתחברים לקבוצה, שוכרים וואן ובונים מסלול טיול ברחבי מונגוליה.

אני לעומת זאת הגעתי ישירות לעיר אולגי במערב מונגוליה, ומכיוון שבחרתי לא לטייל עם וואן וקבוצה מאורגנת את כל המסלול של מונגוליה, יצא שבכל חלק של מונגוליה טיילתי עם אנשים שונים ובפורמט טיפה שונה.

אחרי מערב מונגוליה והטאבן בוגד, התפצלתי מהחבורה איתה טיילתי והצטרפתי לוואן המפונפן של עומר, חבר מהטיפוס, והחבורה איתה הוא טייל ושכר וואן שכללה את רותם, אביעד ושחר החמודים.

זו הייתה הרגשה חדשה, ושוקיסטית למדי עבורי, להגיע אל וואן מאובזר קומפלט, עם מסלול שהוא דיי ברור, וחבורה כל כך מגובשת של אנשים.

אותה חבורה שכרה וואן מאולנבטאר למשך 25 יום בערך, וסיירה את רוב חלקי מונגוליה יחד, כך שאני הצטרפתי למקטע האחרון שלהם - מהמערב בחזרה לאולנבטאר.

וכך יצא שאת הימים שלנו יחד העברנו בטלטול בלתי פוסק בספסלי הוואן, חופרים על נושאים שונים ומשונים ועוברים מנושא לנושא עוד לפני שסיימנו את הנושא הקודם, או את זה שלפניו.

בין עצירת פיפי אחת לאחרת זללנו יחד את העוגיות הטעימות בתבל, עשינו עצירות צויבאן - מאכל מונגולי מקומי העשוי מרצועות בצק. בדרך כלל מגישים אותו עם בשר, אבל יש גם אופציה צמחונית..! מאח קוי - בלי בשרלצויבאן מאח קוי בכפרים שבדרך, נשנשנו תפנוקים , נמנמנו קלות כשזה התאפשר ופיללנו לכביש אספלט שיגיע.

בערבים היינו פותחים שולחן, ובעוד team אוהלים הקים את האוהלים ניחשתם נכון, team אוכל החל במלאכת הבישול, שכללה בעיקר הרבה פסטה, ובימים לא של פסטה, הרבה אורז, ובימים לא של אורז שוב פסטה.

וכך חוזר חלילה..

לפעמים היה רוטב עגבניות לפסטה, רוטב הפסטה המפוקפק שלי ושל שחר :)שכולם שרדו בשלום, ולפעמים גם רק בצל ושום שהפכו לרוטב אליו אוליו - שאף אחד לא באמת יודע איך מבטאים בכלל את השם הזה, שיצא מוצלח מאוד אגב, למרות שבקושי היה בו שמן, שידוע כאחד משלושת המרכיבים של הרוטב.

בכל ערב אחרי האוכל היינו יושבים ומדברים על עוד נושאים, לפעמים גם הייתה לנו מדורה להתחמם מולה ולהכין מרשמלו, מה שאפשר לנו לשבת ולחפור אפילו ליותר זמן, מספרים אחד לשני על העולמות שלנו ושוב קופצים מנושא לנושא.

את הלילות העברנו בין האגמים שבדרך, מה שאיפשר לנו לקום בבקרים אל נופי אגמים, וכמובן אל שטיפת כלים מארוחת הערב שהכחשנו לבוקר כי לאף אחד לא היה כוח.

כל בוקר אביעד, א. תה שלנו, היה מכין לנו תה וחותך פרוסות של לחם חצי יבש עבור כולם, ועד שכולם היו קמים כבר היה תה מוכן ולחם חתוך על השולחן, יחד עם ריבה ושוקולד :)

מסלול הטיול שלנו במרכז מונגוליה

יום ראשון

אז כפי שציינתי, נקודת היציאה שלנו במסלול היא העיר אולגי.

בתחילת היום עוד התארגנו ליציאה לדרך, עשינו קניות של אוכל ויתר דברים שחשבנו שנזדקק לשבוע הזה.

כדאי מאוד להצטייד באולגי בכמה שיותר דברים. אומנם בדרך תוכלו למצוא סופר מרקטים קטנים, אבל לרוב אין בהם יותר מדי דברים.

ביום הראשון עשינו נסיעה של 300 ק"מ בערך בדרך מטלטלת ואת הלילה הראשון העברנו באגם Khyargas, שהוא אגם מלוח, ככה שריח המלח ליווה את האוויר.

יום שני

בבוקר קמנו ליום חמים ונעים והמשכנו בדרכנו אל עבר אולנבטאר.

את הפסקת הצהריים שלנו עשינו בכפר קטן בדרך בשם Songino, שם זללנו צויבאן. בזמן שחיכינו לצויבאן שיהיה מוכן, הלכנו לחפש חזרזירים קטנים שנהנו להתפלש בשלוליות בדרך.

חזירים זו לא חיה שתזכו לראות כמעט במונגוליה. רוב בעלי החיים שהמונגולים מגדלים הם כבשים, עיזים ופרות, וזה היה מאוד נחמד לראות את היצורים החמודים האלה פתאום.

ביום השני נסענו כ - 425 ק"מ בערך, את הערב השני שלנו בילינו באגם בשם Telmen, שהדלקנו בו מדורה מעצים וקקי של פרות וזללנו מרשמלו ליד האש החמימה.

יום שלישי

ביום השלישי עשינו את דרכנו אל עבר האגם הלבן (Terkhiin Tsagaan Lake), נסיעה של כ - 270 ק"מ בערך, שם גם בילינו את הלילה.

האגם הלבן

האגם הלבן הוא חלק מהפארק הלאומי חורגו טרחין טסגאן נור, מה שאומר שכדי להיכנס אליו צריך לשלם 3,000 טוגריק (4 שקלים בערך).

הפארק עצמו הוא איזור יפה ממש, המוקף בהרי געש וניתן לראות שרידי בולדרים של לבה ואדמת לבה בחלק משפת האגם.

אנחנו בחרנו לישון באוהלים על הדשא בשפת האגם, אבל יש שם גם איזור אירוח בו ניתן לישון בבקתות או גרים.

בנוסף יש באיזור סופר מרקט קטן, ושירותים ציבוריים במרחק טראק הליכה :)

אומרים שניתן לקפוץ לשחייה באגם, אני באופן אישי לא ניסיתי, וגם לשוט בו אם ממש בא לכם. 

אחד מסימני ההיכר של האגם הוא סלע הממוקם באיזורו הצפוני הנקרא סלע הקרפדה מכיוון שצורתו כצורת הקרפדה אם מביטים בו בזוית הנכונה ומפעילים קצת דימיון, והוא גם בדרך לשירותים אז כדאי לעבור בו :)

יום רביעי

את היום הרביעי התחלנו ממש ברגוע כי החלטנו להישאר לישון לילה נוסף באיזור האגם.

קמנו למזג אויר מושלם, ויכולנו לאכול ארוחת בוקר איטית ולשבת על שפת האגם ולקרוא ספר וזו הייתה הזדמנות מצויינת לנוח מימים של נסיעות ארוכות.

בבוקר גם זכינו לראות את אחד הרגעים היותר מדהימים שחוויתי בטיול כשלהקה שלמה של סוסים באה להתפנן באגם ממש ליד האוהלים שלנו.

לקראת שעות אחה"צ ארזנו את הציוד שלנו ונסענו אל עבר הר הגעש חורגו (Khorgo), עליו טיפסנו אל עבר הלוע שלו ושוטטנו באיזור.

אני החלטתי להקיף את כולו סביב הלוע, וחבל שחבריי לא הצטרפו אלי כי הנוף מהנקודות השונות של הלוע מדהים ממש.

ישנם צדדים שבהם ניתן להשקיף אל עבר הכפרים הקטנים של האיזור, ישנם צדדים שבהם תזכו לראות נוף פנורמי של האגם הלבן וישנם צדדים שתזכו לנוף הגבעות שמסביב.

לדעתי להעביר שם את השקיעה יכולה להיות חוויה מאוד מיוחדת שכן מהתצפית ניתן לראות את השקיעה בצד האגם.

אחרי הטיול שלנו בהר הגעש חזרנו למחנה שלנו, הקמנו אוהלים מחדש, בישלנו ארוחת ערב, הדלקנו מדורה נוספת ואכלנו מרשמלו.

יום חמישי

ביום החמישי עשינו את הנסיעה מהאגם הלבן אל עבר ספוט מפנק נוסף, נסיעה של כ - 250 ק"מ אל המעיינות החמים של טצנקר (Tsenkher Hot Springs).

המעיינות החמים הם לדעתי אחת התחנות שהכי שווה לקפוץ לביקור בהן בדרך, במיוחד אם לא התקלחתם כבר שבוע כמונו או פינטזתם על מקום להתפנק בו בזמן טראקים ולילות קשים.

אפשר להעביר שם לילה בכייף ולהיצלות למוות במעיינות הרותחים בצורה סדיסטית ומטרידה שלהם, ואפילו אם תרצו לשתות בירה קרה (בעלות של 5,000 טוגריק לפחית) בתוך המעיינות אין עם זה בעיה.

כפי שציינתי כמה שורות מלמעלה, זו גם הזדמנות מצוינת למקלחת סוף סוף, למרות שהמים במקלחת גופריים ושומניים, עדיין כייף להתקלח אחרי כל כך הרבה ימים במקלחת אמיתית (יש גם שירותים אמיתיים!)

מבחינת לינה באיזור - אנחנו פתחנו אוהלים בשטח של המקום, מה שלא עולה כסף.
אבל אם בא לכם להתפנק עד הסוף, ניתן לישון בגרים של המתחם.

עלות כניסה למעיינות החמים היא 15,000 טוגריק, ואם תרצו לישון בגר במתחם זה יעלה לכם 35,000 טוגריק לאדם.

גם אם תבחרו לא להיכנס למעיינות, עדיין לדעתי המקום ממש נחמד ופסטורלי להעביר בו לילה.

יום שישי

ביום השישי יצאנו מאיזור המעיינות החמים בניסיון להתקדם כמה שיותר אל עבר אולנבטאר כדי שליום האחרון בדרך לא תישאר לנו נסיעה ארוכה מדי.

מה שלא ידענו שבמהלך הדרך ניתקל בעיר המיוחדת והעתיקה חרחורין (Kharkhorin), שבה נעביר חלק נכבד מהיום שלנו.

העיר חרחורין

ברגע שראינו את חומות העיר החלטנו להיכנס לטייל בה וללמוד קצת על המקום המיוחד הזה.

אז חרחורין בעצם הייתה עיר הבירה של האימפריה המונגולית ופירושה הוא - אבנים שחורות.

העיר נמצאת על גדת נהר האורחון, שהוא גם מקום שאפשר לבקר בדרך, והיא הוקמה ע"י המונגולי המוכר ביותר בעולם, ג'ינגיס חאן כמובן, בשנת 1220.

על העיר עבר לא מעט במהלך השנים, ואם אתם מאוד מסוקרנים לשמוע את ההיסטוריה שלה, מוזמנים לקרוא כאן.

אחד הדברים שאהבתי בה במיוחד הוא שזו עיר שמלאה בנזירים בודהיסטים ואפשר לצפות בהם בשעת התפילה שלהם במנזר ארדנה זו, שמשום מה הרגיש יותר כמו יום שלם של תפילה מאשר שעה.

בכל מקרה זה מראה דיי מהפנט, גם של המקום ודם של האנשים. אני ורותם מצאנו את עצמנו עומדות ובוהות בהם שעות שרים את השירים שלהם ושותים מהתה המונגולי שלהם.

בנוסף, ממש מול הכניסה לעיר יש שוק קטן של מזכרות בו אפשר לקנות מתנות לחברים והמשפחה ולאכול מהמטבח המונגולי המסורתי.

אחרי ביקור בעיר וקניות בשוק המשכנו בדרכנו עד לרדת החשיכה. בדרך זכינו לראות את הסמי גובי, שזה מן ארגז חול בצורת דיונות באמצע שומקום, שכל מי שלא מגיע למדבר גובי האמיתי עושה בו עצירה.

יש שם כל מיני אטקציות עם גמלים אני מניחה, ויכול להיות ממש נחמד להעביר שם את הלילה, אבל אנחנו החלטנו להמשיך כמה שניתן באותו היום.

את הלילה האחרון שלנו יחד העברנו בנקודה רנדומלית בדרך, לא מיוחדת במיוחד, אכלנו את האוכל שנשאר לנו והעברנו את המשך הערב בניצול ה - Data של רותם.

צפינו יחד בסרטוני יוטיוב הכוללים מראות גרפיים מאוד של הוצאת שחורים מפנים של אנשים, או פיצוץ חצ'קונים גרנדיוזים, ומשם זה כבר עבר לחלקים האפלים יותר של יוטיוב של סיפורים על מחלות מוזרות של אנשים או מומים חריגים שאנשים נולדים איתם. ברגיל כזה.

יום שביעי ואחרון

ביום האחרון עשינו את שארית הדרך שנותרה אל עבר אולנבטאר.

רוב הנסיעה כבר הייתה על כביש אספלט מפנק, ולא אשקר או אגזים אם אומר שהחלק הבעייתי והארוך ביותר היה בתוך העיר עצמה, בה העברנו לא מעט זמן בפקקים.

אחרי שהגענו התפצלנו אל ההוסטלים שלנו, ובערב נפגשנו באחת הפיצריות בעיר לארוחה אחרונה יחד לפני ששחר ואביעד ממריאים אל הודו.

אני הגעתי לקראת סיום אבל הספקתי לתת חיבוק פרידה לשניים האלה, ולהמשיך את המסע שלי במונגוליה עם אנשים חדשים.

מילים אחרונות

למרות הנסיעות הארוכות, האוכל המונוטוני והלילות הקרים, היה לי כייף עם החבורה הזו ממש.
לחצות מעל 1,500 ק"מ עם אותם אנשים במשך שבוע שלם, במקום כל כך קטן, צפוף ומבולגן יכולה להיות משימה לא פשוטה.

ועם זאת, לא הייתי מחליפה לרגע את הצוות הזה!

רגש על רגש - מתוך תחושה מאוד חזקה של בדידות במקום כמו מונגוליה, הם נתנו לי הרגשה שאני חלק ממשהו. תחילת המסע שלי בטיול הזה לא היתה פשוטה עבורי בכלל והם הפכו את הכל לטוב יותר.

אז נכון, מרכז מונגוליה היא כנראה האיזור הכי פחות מרשים במונגוליה, ובכל זאת היה שם כייף כי היו שם אנשים שהיה לי איתם כייף.

ותמיד אומרים שזה לא המקום שאתה נמצא בו, אלו האנשים.

אז תודה לכם חמודים שלי :)

--

כל התמונות במאמר צולמו על ידי, אבל אם אתם רוצים לראות באמת תמונות יפות, ממונגוליה ועוד מקומות בעולם, כנסו לעמוד האינסטוש של עומר שמרוב שהוא מוכשר אלבומים שלו פורסמו ע"י למטייל ותמונות שלו זכו לככב על שערים של מגזינים בעולם..! כדאי לעקוב אחריו :)