שבט איילי הצפון

מתחילים ללכת

בבוקר קמנו כולנו מוקדם, אירגנו את כמות הציוד הכי מינימאלית שיכולנו לקחת כדי להקל על סוס המשא שלנו, ואפילו החלטנו לשמור לו כמה גזרים כפינוק לדרך.

למרות שהובטח לנו שנצא על הבוקר, לקח למדריכים שלנו ולמשפחות לארגן את כל הציוד ולרתום את הסוסים במשך המון זמן, וכך יצא שיצאנו לדרך אחרי 12 בצהריים והתסכול שלנו על לנסות ולסיים 25 ק"מ בזמן שנותר רק הלך וגבר.

אני ידעתי פחות או יותר את המיקום של שבט איילי הצפון לפי נקודות ציון שנתנו לי חברים שביקרו שם שבוע/שבועיים לפני, ככה שאת הדרך ידעתי לנווט.

משום מה, החליטו המדריכים שלנו ללכת לא לאורך הנחל, אלא לעשות מן סיבוב, ככל הנראה כדי להאריך את הדרך, בין אם במודע או לא.

לא התווכחנו כי הנחנו שהם מכירים יותר טוב את השטח והשינויים בדרכים, אבל ככל שהזמן עבר הבנו שקצת עושים עלינו סיבוב (תרתי משמע).

אחרי בערך 4 שעות הליכה החליטו המדריכים שעוצרים ולא ממשיכים יותר כי הסוסים צריכים לנוח.

ניסינו להתעקש להמשיך הלאה כי יש עוד לפחות 3 שעות אור, ושכמעט ולא התקדמנו בכלל, וחששנו מהמרחק של היום למחרת.

לצערנו או שמחתינו המונגולים עקשנים אפילו יותר מאיתנו, ולבסוף החלטנו להישאר ולהנות מהערב יחד עם הצרפתים והמדריכים.
האמת שהיה כייף, הכנו ארוחת ערב יחד וישבנו סביב המדורה, המדריכים גילפו לנו בעץ על מיני מתנות וצחקנו מלא עם הצרפתים המשוגעים שלנו.

למחרת בבוקר קמנו שוב מוקדם, אחרי לילה קשוח שבו לזה קמתי בבוקר מסתברהאוהל קרס עלינו (אני לא הרגשתי כלום, ישנתי כמו בלוק).

אבל גם הפעם המדריכים לקחו את הזמן ולדרך יצאנו רק ב 11 בבוקר.

לבסוף עם ההליכה הבנו שאנחנו כבר ממש קרובים, שההליכה היא ממש לא 40 ק"מ, אלא יותר כמו 17 ק"מ, ואל שבט איילי הצפון הגענו בשלוש בצהריים.

בגלל שהבנו שאפשר בוודאות לחזור את הכל חזרה ביום אחד בלבד (ולא יומיים), החלטנו להישאר יומיים עם השבט ואת הדרך חזור לעשות ביום אחד, כל הזמן לאורך הנהר.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד בכל זה, זה שלגמרי ניתן לעשות את הדרך ביום אחד, היא אפילו לא כזו ארוכה וגם לא קשה.

את התלונות על ההתנהלות וחוסר ההבנה כבר העברנו לגולדן גובי כשחזרנו, והם ספגו את העלויות שנאלצנו לשלם על זה שלקחנו סוס משא ומדריך עם סוס. למדריך שילמנו בנפרד סלפי עם המדריכים כי הוא היה חמוד.